התאהבתי בה. כנראה כי היא הייתה שונה ממני ומכל מה שהכרתי. את בנות הזוג שלי אני אוהב שונות

ממני, אולי באיזו מידה אני אוהב אותן ביזאר. כמוני זה משעמם, אני מכיר אותה עוד לפני שבאמת קורה

בינינו משהו. איזו מוזיקה היא שומעת, איזה סרטים היא אוהבת לראות, איך היא מתנהגת, הכל צפוי,

בנאלי, ישנוני.

לא אכפת לי שתהיה ערסית, כאילו כן אכפת לי, מאוד אכפת לי אבל עדיף שתהיה ערסית מאשר כמוני.

פשוט שתהיה יצור שונה, מושא למסתורין ולמסעות אל הלא נודע, או כמו שכתב משורר השירותים

הציבוריים המועדף עליי:

בבקשה תהיי

חייזר ולא רובוט

בבקשה תהיי

בבקשה תהיי

היא הייתה חייזר AA, היא הכירה לי רגשות מחוסרי בית ואהבתי אותה כמו שהמשורר אוהב את

המטאפורה. כשהכרתי אותה לטומי הוא אמר שאני נואש, שהלב שלי נעשה גמיש מדי. היא הייתה

פמיניסטית רדיקלית, בינארית, מטריאכלית, קצת מתחת לפס השיזוף שנקרא מיזאנדריה. לא שהיא הייתה

משתזפת או לובשת חזיות או מורידה שיערות. במקום זה היא הייתה מפגינה על בסיס יומי. האדם שהיא

הכי שונאת בהיסטוריית האנושות הוא לא ג׳ינגיס חאן, באשר אסאד, או גבלס. אייל גולן. אותו היא הכי

שונאת, אייל פאקינג גולן. לא ידעתי מה יש לה נגדו אבל הוא סימל בעיניה את הרוע האנושי. כמה

פמיניסטית יכולה להיות פמיניסטית, אתם בטח שואלות את עצמכן? התנ״ך שלה היה ״מניפסט החלאה״

של ואלרי סולאנס, אף על פי שלא סיפרה על כך מעולם, אני ראיתי אותה קוראת אותו במו עיני מדי ערב,

כשהייתה קולטת אותי בזווית העין מייד הייתה סוגרת את הספר, מקפלת את הסוד. דעותיה האמיתיות היו

קיצוניות ממה שחשפה בפני הציבור או בפני. כמו פוליטיקאי באחת מנקודות הקיצון, מעדן בלית ברירה,

מעדן לבינתיים. אורי שנאה את הים אבל הים היה בעיניה הזירה הישראלית האולטימטיבית למלחמת

מינים. אז היא הייתה אקטיביסטית בחופי תל אביב. בתחילת מערכת היחסים היא ניסתה לשכנע אותי

להגיע עם חזיית בגד ים כשהיא מגיעה בלי. ראיתי את זה כבולשיט, מה אם יראה אותי מישהו שרק קצת

מכיר אותי, ישר אני הופך להיות פרצוף הגבר הפמיניסט הנלעג של גוש דן. מהר מאוד היא הפעילה עליי

את הקסמים האלה שהחייזרים עושים והסכמתי כל עוד אנחנו בחבורה גדולה של מעל עשרה אנשים,

לפחות חמישה זוגות הטרוגניים, זה היה התנאי הרופס שלי.

‘מניפסטה דה בררה’, שבע״פ, פרק: מי?ים, סעיף 2, נאמרה בערך כך:

אל לאישה לבוא עם חזייה,

בבוא תבוא, לגבר יהיה מן האון,

החוזקה והיתרון.

הגבר, גזר, גדר, נדר, תדר, זרג.

משחק כוח נטול איזון.

על החזה הנשי להיות כעציץ,

לא בארון, לא קנאביס, ב–ח–ו–ק.

עציץ מוסתר כתרבות פשע.

הציץ מוסתר כתרבות אונס.

פות–פין–שיוויון.

זה הסעיף היחיד שאני פחות או יותר זוכר מהמניפסטה, לא כי אני אוהב או מעריך אותו, פשוט כי הוא

הקליט ביותר. אני גם זוכר את כל הסיסמאות למיניהן אבל זה יהיה טו מאץ׳ בשבילי. עיקר המנשר שלהן

היה לוקאלי, לדוגמא שינוי המילה כוס לפ’: אם הזכרים קיבלו אות, גם הנקבות תקבלנה אות. עלי להודות

שלדעתי האות פ’ היא המתאימה מכולםן.

כל דבר שאתן מעלות בדעתכן המניפסטה ביקשה לשנות, ממשחק כדורגל בשכונה ועד שאלות אמריקאיות

באקדמיה. ומכל הגברים בעולם דווקא אני התאהבתי במנכ״לית.

אז מה מצאתי בה? זה כבר לא עניינכם וגם אם זה עניינכם, לא בא לי לספר או להרחיב. זה היה, נגמר ואין

בה או באחד החברים שלה שום דבר טוב. או שקרוב לטוב. חוץ מכל הקטע הרדיקלי הזה של אנחנו משנים

את העולם ובלעדינו הוא יהיה גיהינום עם חדרי כושר. בכל מקרה אין לי מה לשקר, בהתחלה אהבתי כל

דבר שקשור בה. את חיוכי השקר הלבן, את התלתלים האקזוטיים על ראשה ועל איבר מינה, את הטוסיק

חסר המאמץ ושדי החופש שלה. גם את החברים שלה. החברים שלה. כל האופי הזה, האידיאלים

והאג׳נדות, יחידת גאווה שמעוררת קנאה. רק בדיעבד אני יכול להגיד שכל האופי המסוים הזה הוא פיצוי על

חוסר אופי אחר. אבל זה לא יהיה נכון, לעשות פסיכואנליזה כשאתה כועס. אז היה שם אופי. שדות של

אופי. הפגנות ענק של אופי.

יותר מששנאתי אותם, שנאתי את עצמי. הפכתי להיות אינטלקטואל אלים ומטבעי אני לא אלים או

אינטלקטואל אמיתי. אני די בטוח שבעברי בזתי לשפה הגבוהה והנכונה מדי הזאת – המאולצת, לא

טבעית, רובוטית. היא הייתה נראית לי סוג של סובלימציה, בורר בעולם התחתון שהופך להיות שופט בחוק.

ועכשיו הייתי עכברוש דו-־פרצופי. אדם שנכנס לחברה חדשה ומקצין כדי להשתייך. החברה הייתה קיצונית

גם בלעדיי. כשאדם מנסה לבלוט בחברה קיצונית, נוצרת בעיה שיכולה להפוך לאסון.

בפגישה השלישית שלי עם אורי ציפתה לי הפתעה, היא חיכתה שם, בבר הבטל״ה, עם כרמל ויהונתן.

התפקיד של כרמל בכוח היה טבעונות ותפקידו של יהונתן היה איכות הסביבה. ממש שלושת המוסקטרים.

הסצנה שנוכחתי לה כאילו הייתה מבוימת, בעצם אולי היא באמת הייתה מבוימת. הכל היה רגיל פחות או

יותר, עד שיהונתן סיים לאכול, ביקש קיסם וקיבל אחד. הוא הטה את ראשו כלא מסכים והמלצרית

המבולבלת שאלה מה קרה?, יהונתן ענה, אני לא משתמש בזה. אין צל של סיכוי, תביאי לי קיסם רב פעמי.

רציתי לצחוק אבל אורי וכרמל שמרו על ארשת הגיונית. המלצרית גיחכה וכבר לא הייתי בטוח אם זה

סרקזם שמאלני, לשקר לזר וכשהוא הולך לצחוק ש"יאיייי", איך הוא ליקק את הגבינה מהמלכודת או פשוט

רצינות תהומית. הסצנה הזאת ערערה אותי, היה בה הומור אבל גם אמת. יהונתן לא השתמש בקיסם ואני

למדתי למצוא את הרומנטיקה שבחריגות הזאת, הם צחקו, לא כמו שאנשים רגילים צוחקות מבחוץ, הן

צחקו פנימה. כשרק הכרתי אותם הייתי צמחוני, הסצנה המשיכה בוואן שוט לשיחה קצרה על הנושא, הן

עשו רושם כזה של רק כי אתה משלנו זה בסדר שאתה לא טבעוני. כשהמשכתי ואמרתי ליהונתן שאני ״רק״

צמחוני, כרמל השעין את פניו על אגרופו הימני והוריד את המשקפיים המרובעים השחורים בידו השנייה,

עשה מבט עגל אמין ושאל באיטיות, ״חלב? חלב? אתה לוקח ממני חלב?״, בקול של ילד מנסה לחקות

עגל. הוא עשה את זה טוב. כמעט והצליח לחרמן אותי, זהותי המינית טושטשה בהדרגה.

באחד הימים כרמל נשאר לישון אצלנו, אצל אורי על הספה, השעה הייתה בערך אחת בצהריים ואורי יצאה

לאן שהוא, אני כבר לא זוכר לאן, כנראה לעבוד באיזו חלטורה. אחד התחביבים שפיתחתי בזמנו היה

לצפות בסדרות טלוויזיה, בלי קול ובלי תרגום, להשלים את החסר בעצמי. פיתחתי אותו בלית ברירה, אורי

הייתה נרדמת מהר כל עוד אין רעש, סאונד הכי קטן מהטלוויזיה והיא הייתה מתעוררת. הכנתי לי ג׳ינג׳ר

תה והתיישבתי על הספה הקטנה מול הטלוויזיה, שמתי סדרה מצוירת בהשתק, משהו אסייאתי אבל לא

אנימה יפנית. כרמל קם משנתו על הספה הגדולה, זאת שמיועדת לאורחים, הדבר השני שהוא אמר לאחר

בוקר טוב היה ״אני רעבההה״. נסענו באוטובוס לצפון הישן לאכול בפיצרייה איטלקית. כמו בכל עסק

עכשווי, גם שם היה קונספט, בנוסף לזה שהפיצות טבעוניות כמובן. כל הפיצות על שמות במאים איטלקים.

אני אכלתי את ״דאמיאנו דאמיאני״ או את ״פאולו פאזוליני״ והוא אכל את ״קלינט איסטווד״, הבמאי

האמריקאי היחיד בתפריט. פיצה מרגריטה. פיצה עם כלום.

כשסיימנו לאכול הוא הזכיר לי את התערוכה שהקולקטיב האמנותי שלהם מציג בחודש הבא והציע שאשתה

כפי יכולתי על חשבונו. ״מעוניין? אז תקשיב, חסרה לי סצנה אחת לוידאו ארט, איי ניד יו! לבוש כולך בלבן,

מהגרביים ועד הכובע גרב ברלין, תעמד מעל שלולית של גשם, תדחפי אצבעות ותקיאי לתוכה. אצלם את

זה ב-16 מ״מ שלי ואחר כך באפטר אפקט אעשה את זה בדאנס מושן״. השארתי את השאלה מה זה דאנס

מושן לגוגל והסכמתי, נראיתי כמו אחד מהווקה פיפל. שתינו בבר גרמני שם דוחפים נקניקיות לתחת

וצועקים גוזונדייט, יצאנו והקאתי. כרמל חייך ומחא כפיים, הביא לי מגבת ואמר ״לא היה זה קיא אסתטי״.

כשהגעתי לחדר הוידאו בתערוכה ראיתי קירח עם עגילי חישוקים גדולים מדי מקיא במקומי. לתערוכה קראו

״הן לא מבינים את קציצות הסייטן שלי״. השם הכי חסר מודעות שהן יכלו לבחור, כל היצירות היו דידקטיות

להחריד. ציורים בסגנון של גברים ממושקפים בחליפות מכים צעירים לובשי מותגים, נשים עם ברקוד על

איברי המין וכל מיני הטפות מוסר חמורות. כשיצאתי עם אורי מהתערוכה בפעם הראשונה אמרתי שהיה

״וואו, מדהים, מעולה… בחיי לא ראיתי דיוק כזה". גם ליהונתן, כרמל ושאר חברי הקולקטיב - ״מאסטר

פיס, דה וינצ׳יז, סוריאליזם״. אוי ואבוי. עכברוש.

הייתי שנה בתוך הדבר הזאת, בתוך אורי הזאת, החבורה הזאת שטומי כינה ״כוסות הפלסטיק״,

כשהתחלתי לאבד כל צלם אנוש. הם נידו אותי ואף אחד מחברי הישנים לא השאיר לי את דלת ביתו

פתוחה, ״כל עוד לא אשתנה״. ״כוסות הפלסטיק״ זרקו אותי לא כי נטשתי את הערכים שלהן אלא הקצנתי

יתר על המידה, בולבלתי מהפוליטיקלי קורקט, הגזמתי עם ההגזמות, השלתי מעצמי את שכבת ההומור,

איבדתי חלק מהשפיות. חד״פ משמעי. חייתי על ביטוח לאומי, הסתובבתי ברחובות ועבדתי בלתקן כל

עוולה, מקטנה ועד גדולה, עוולות סובייקטיביות כמובן, חלקן עוולות שרק אני ראיתי.

כשאדם היה אוכל עוף, שמעתי את קרקורי בטנו עושים קוקוריקו, כבשה מההההה וכו’. לא יכולתי להישאר

אדיש לשום דבר. חטפתי מכות מפעם לפעם אך עמדתי על דעתי, ניסיתי לשפר את השפה ואת המדינה

ואת העולם. התחלתי לדבר שטויות, בין משפטים הייתי זורק: אפרו אמריקאי, גרמני צמא דם משנות

השלושים, קשיש מזורבל, מוטרף, לא למגדר וכדומה. נגיד שזה משפט שהיה יכול לצאת לי מהפה בתקופה

ההיא: ״שלומי בסדר גמור, אפרו אמריקאי, איך שלומך נטלי־אפרו אמריקאי?״. הבנתי שאני חולה, רציתי

שזה ייגמר. הייתי מבולבל, לא אמרתי את זה אבל התגעגעתי לחברים הישנים. ולמיכאל הישן, מיכאל

שאהב לשחק כדורסל ולראות פורנו, מיכאל ששותה קפה הפוך, שמעשן סיגריות אמריקאיות, שקורא ידיעות

אחרונות, דיימון ראניון וריימונד קארבר.

אמא החליטה לשלוח אותי לפסיכולוג, לא התקוממתי, אולי שכן בי חלקיקון קטן של התנגדות. היא סיפרה

שהוא פסיכולוג ומהר מאוד קלטתי… ראו עליו שהוא ראה הכל וחוץ מזה על כרטיס הביקור שלו היה כתוב

״שלומי דנון, פסיכיאטר״. הפגישה הראשונה הייתה היכרות, בפגישה השנייה הוא הבין מי אני, בפגישה

השלישית שתקנו וברביעית הוא סיכם שאין לו דרך לעזור לי. כל עוד אני לא רוצה לעזור לעצמי –- אני אבוד.

לא הצלחתי להגיד את המילים האלו, לעזור לעצמי. ילד, הוא אמר, אתה חייב להשתחרר מכל גדרות הנפש

שמקיפים אותך, אתה מאמין שאתה משוחרר אבל כל כולך כבול, קח קאטר דמיוני וחתוך את גדרות התיל

הדמיוניים. תמתח את השרירים הפנימיים, סע לנופש, תצרח בלב ים, תשחק עם עצמך, תראה סרטים

כחולים, תשנה משהו במראה החיצוני שלך, תזוז משולי החברה, מסוכן לך שם. אין לי תרופת פלא למחלה

שלך. אתה היחיד שיכול לעזור לעצמך, כמו שכבר אמרתי! זאת מחלה חדשה, מחלה שנושקת למחלה

ישנה. פוליטיקלי-־טורט שמה. כל התיקים, המילים ״הבלתי רצויות״ שאתה אומר, אפרו אמריקאי, גרמני

צמא דם ועוד כהנה וכהנה. זהו התסמין המרכזי. זאת אינה מחלה חשוכת מרפא, תזכור, רק רצונך שלך

יוכל להשכיח אותה כלא הייתה.

אמא לא ידעה איך לעזור ואני לא ידעתי איך להרגיע אותה. חזרתי לגור איתה ולאכול בשר. שמעתי את

בטני מקרקרת בקול החיות. לא הייתה ברירה. השתדלתי לא להיכנס למרכז העיר. לא צפיתי בחדשות, לא

קראתי אותן ולא הלכתי להפגנות. את הגמוניית הצדק נטשתי ובכל זאת הפוליטיקלי-טורט נשאר. בינתיים

ראיתי פוסט בפייסבוק של אורי שהיא עושה רילוקיישן לציריך, איפה שאין ים וכולם נאורים. חשבתי שאולי

זה הטריגר שעשוי לפתור את הבעיה, מחקתי אותה מרשימת החברים. עברו שלושה שבועות, אפס

שינויים.

״כל צעד קדימה הוא צעד אחורה״, שמעתי אותו צועק ממרחק, בלופים ובקולי קולות, כאילו נכנס בו שד.

״כל צעד קדימה הוא צעד אחורה כל צעד קדימה הוא צעד אחורה כל צעד קדימה הוא צעד אחורה״.

חשבתי שהוא סכיזופרן, לא שאני מבין גדול בסכיזופרנים, עכשיו כשגם לי יש מחלת נפש. אבל להדביק

טייטלים לזרים, אני יודע, בדרך כלל לא רחוק מהמציאות, לפעמים אפילו פוגע. הייתי באמצע הדרך

למכולת, זה קרה בחמש אחר הצהרים במגרש הכדורגל של עירוני כ’. הלכתי בצעדים גדולים, כמעט

בריצה. ככל שהתקרבתי שמעתי בכי של ילדה קטנה. סרט אימה, הילדה שני מטר מהסכיזופרן,

מהופנטת מהחוויה, קפואה. גם אני קפוא ומהופנט, עשרים מטרים מהם, לחוץ ומעורער, אבל לא. זאת

לא עוולה שיכולתי להישאר אדיש לה, אפילו במצבי. התקדמתי אליו במהירות עם ידיים ישרות לצדדים,

עולות ויורדות בשלושים וחמש מעלות, כמו שלינוי (the ex) לימדה אותי, לבוא בביטחון, שיפחד קצת.

אני צועק עליו, ״אידיוט תפסיק, היא בפאניקה״, והוא ממשיך, צועק פעם על הילדה ופעם עלי. היא

בוכה, הוא צועק, אני משתגע, ״הלו, חכם על חלשים? תשתוק כבר, דפוק אחד״. כולנו נשארנו באותו

המצב. החלטתי לעורר את הילדה, ״לכי הביתה ילדה. לכי״, היא לא עונה. אני תופס לה בכתפיים,

״ילדה, הביתה, ל כ י עכשיו!״ היא התחילה לרוץ, עשתה צעד אחד גדול מדי ונפלה על הרצפה.

הבכי התחזק. והוא ממשיך בשלו, ״כל צעד קדימה הוא צעד א…״, כיחכתי בגרוני ופצחתי בשירת צרחות –

״כושי יא כושי הומו אשכנזי ערבי עקום קוקסינל לטיני אבוארבע עיוור משקפופר חיוור טרוריסט

נדל״ניסט שמן כמו בטטה.״