ב
יַרְדֵּן / רם וייס
אֲנִי כּוֹתֵב מִתּוֹךְ כְּאֵב,
קוֹצִים וַאֲבָנִים שְׁחֹרוֹת
זִקִּיּוֹת מְשׁוֹטְטוֹת בְּעֵמֶק
הַיַּרְדֵּן.
אֲנִי כּוֹתֵב מִבְּלִי לִכְתֹּב, בְּעֵינַיִים עֲצוּמוֹת.
הַזְּרִימָה שֶׁל הַמַּיִם מַזְכִּירָה אֶת הַזְּרִימָה
שֶׁבֵּין מִלִּים יָפוֹת.
בֵּין פְּרָחִים לַפַּרְפָּרִים יֵשׁ יְחָסִים וְחֹפֶשׁ,
וְאֵין־
סוֹף.
אמנית: נצח דריה
פִּרְצָה / חגית בת אליעזר
יֶלֶד הוּא תֵּיבַת שְׁרָצִים
שֶׁרָצִים וּמִתְפָּרְצִים
לָאֵם אַחְרָיוּת מֵעִיקָה
עַל חֲטָאֶיהָ מַכָּה
עוֹרְבֵי הַיָּמִים הַקָּשִׁים
מֵנִיסִים אֶת יוֹנֵי הַנִּסִּים
וְאוּלַי יֵשׁ מָזוֹר בְּמַאֲמָץ
שֶׁל טִפּוּחַ יֶלֶד מְאֻמָּץ
מַחְסוֹמִים בִּיּוֹלוֹגִיִים נִפְרָצִים
לְלֹא עָקַת כְרוֹמוֹזוֹמִים שׁוֹרְצִים
מֻתָּרִים שְׁנֵי קְצוֹת הַמִּנְעָד:
מְזִיגָה אוֹ פְּרִידָה לָעַד
אמן: איתמר דמארי
בְּרֶגַע שֶׁכּוֹאֵב / אנונימית
בְּרֶגַע שֶׁכּוֹאֵב, כָּל מָה שֶׁאַתְּ יְכוֹלָה לִזְכֹּר – הוּא לְשַׁחְרֵר
צָרִיךְ לָצֵאת רֶגַע הַחוּצָה וְלָקַחַת נְשִׁימָה,
לִפְנֵי שֶׁאַתְּ נִכְנֶסֶת לְתוֹךְ הַחֲשֵׁכָה הַחוֹלָה.
לְפָנַי שֶׁהַכֹּל מַתְחִיל לְהִסְתּוֹבֵב פְּנִימָה וְלִדְקֹר,
וְאַתְּ רַק חוֹשֶׁבֶת מָתַי הוּא יִגְמֹר.
לִפְנֵי שֶׁכְּאֵבֵי הַגַּב מַתְחִילִים,
תִּשְׁאֲלִי אֶת עַצְמֵךְ הַאִם אֲנִי בֶּאֱמֶת אוֹהֶבֶת שֶׁהוּא בִּפְנִים,
הַאִם אֲנִי בֶּאֱמֶת רוֹצָה לִזְכֹּר אֶת המִפְגָּשׁ הזֶה לְנֶצַח נְצָחִים,
בְּלִי שׁוּם פְּחָדִים
לְהִסְתַּכֵּל לְעַצְמֵךְ עַל הַפָּנִים
מוּל הַמַּרְאָה הַמְּאֻבֶּקֶת
וּלְהִשָּׁאֵב אֶל תּוֹךְ עֵינַיִךְ הַדּוֹמְעוֹת
שֶׁיְּכוֹלוֹת קְצָת לְנַקּוֹת
אֶת הַלִּכְלוּךְ וְהַקְּרִיעָה,
אַחֲרֵי שֶׁשָּׁאַלְתְּ אוֹתוֹ שְׁאֵלָה אחת פְּשׁוּטָה:
הַאִם אֲנִי הַיְּחִידָה שֶׁכָּרֶגַע אִיתָּהּ אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת?
אוֹ שֶׁפָּשׁוּט הִתְפָּרַצְתָּ מִתּוֹךְ תַּאֲוָה,
וְהִשְׁאַרְתָּ אוֹתִי,
מְדַמֶּמֶת עַל הַמִּטָּה.
אמנית: שרון פדידה
לְהַשְׂדוֹת לָנוּ חַיִּים / בנו וליאנו
כְּכָל שֶׁזֶּה מִתְאָרֵךְ אֲנִי נוֹשֵׁם יוֹתֵר וְיוֹתֵר עָמֹק,
פּוֹסֵעַ בִּמְסִירוּת עַל חֶשְׁוָן וְכִסְלֵו וּמְחַכֶּה לְטֵבֵת.
הַשָּׁמַיִם נֶעֱלָמִים, הַשֶּׁמֶשׁ נִשְׁפֶּכֶת וְגוֹלֶשֶׁת לְכָל עֵבֶר,
אֵין אוֹר, אֵין חֹשֶׁךְ, רַק צֵל מִתְגַּמְגֵּם לְאִטּוֹ.
הָאֲדָמָה נֶעֱלֶמֶת אֵי־שָׁם מֵעֵבֶר לַקֶּשֶׁת,
הַתְּכוּלָה הָעֲכוּרָה שֶׁהִתְפָּרְקָה לִרְסִיסִים
נִשְׁאֶבֶת אֶל הַחֹר הַזּוֹהֵר־הַמֵּזִין־מֵמַד־חָדָשׁ־נָקִי־נְטוּל־עָשָׁן.
לֹא נִזְדַּקֵּק לְחֶמְלָה, לֹא נִתְבַּקֵּשׁ לְהַבְהָרָה,
בֵּין אֵשׁ מַיִם אֲוִיר וְיַבָּשָׁה
נוּכַל לְהַשְׂדוֹת לָנוּ חַיִּים.
אמנית: סיון איל
אסיפה עצמית בעקבות הצבא / שם פריד
"כי יש שתי אפשרויות לכתוב סיפור, אפשר לפי הכרוניקה של הזמן [...] ויש אפשרות לכתוב כמו שהזיכרון האנושי עובד, והזיכרון האנושי קופץ קדימה ואחורה ימינה ושמאלה"
מאיר שלו, 'מה זה מוזה'
א. הקדמה:
ריתמוס הצבא הוא הילוך מהיר וקופצני של החיים האזרחיים. תפוקת החוויות, המסקנות וקבלת ההחלטות שלנו רבה יותר. כשחוצה האדם את קו השחרור נותרת בעדו עודפות שיש לעבד, ניתן לדמות זאת לג'טלג או למעידה משום שעצרה הרכבת בפתאומיות בדיוק כשקמת ממושבך. פרויקט הפרגמנטים הזה מהווה עבורי עיבוד וסיכום של זמן הצבא. וכשם שהחיים הם המקרי עצמו, כך אופי הפסקות, חלקן קצרות וחלקן ארוכות יותר, מקפצות מנקודה לנקודה, עוסקות במפגשים שונים.
ב. החיים:
מאחורי נביחת "רדו למצב שתיים", מתחנן הפוקד שיכבדו את בקשתו. אין באפשרותו לדעת האם האדם שממול יציית או יסרב, ביסודו של כל ציות נתון רצון החייל הבוחר בדרך פעולה מסוימת. אין ממשות להיררכיה הצבאית והדרישות הנובעות ממנה, אין הן אלא מילים המבטאות כוח. אין פגם בסירוב פקודה, רק מחיר. המחיר עלול להיות גבוה – ריתוק, מעצר או קנס כספי. גם צעקות ופנים אדומות, אינם אלא אכזבה וזעם המתנדפות ביקום האדיש והאין סופי.
( מחשבות אנרכיסטיות ותֵּרָפּוֹיְטִיות, טירונות - 1.10.2017)
דווקא בבית, בחופש המוחלט, אינני עוסק בעיקר. אני נודד מחדר לחדר, מתבונן ומחייך למראה, בוהה חוזר ובוהה בשלל המסכים ומדליק מוסיקה בשביל לשכר את התודעה. בחדר מיוחד לאכזבות – הימים קצרים והפספוס מרובה.
( חופשה, סוף צמ"פ – 20.2.18)
יום טוב בצה"ל זה יום שלא קרה בו כלום. אולי קצת התייבשת בעקבות שעות רבות מידי בשטח. דווקא השעמום הנורא מכל, הוא השלמות (העגומה). הרי איש לא נפגע, לא סיכנת את חייך, את ארוחת הצהריים תאכל בזמן והאזרחים ממשיכים את היומיומיות באין מפריע.
(בט"ש איו"ש, גדוד 71 – 15.4.18)
הציטוט הבא מובא מן המחזה של יהודה עמיחי: 'פעמונים ורכבות', תמונה א'
הנרייטה: היכן המזוודות שלך?
הנס: בשמירת החפצים בתחנה. יש לי פתק. כל רכושי עכשיו הוא פתק.
הכול אפשר להחליף. לבסוף יישארו מן החיים רק פתק.
הנרייטה: מה אמרת? לא הבנתי.
בתחום הפופ, קונספט תכניות הריאליטי הוא לקחת את איש היומיום ולהרים אותו להיפר־אדם, להתמקד בו, לעסוק בו, לאהוב אותו – מעבר לכמות הגיונית.
בחינוך הפורמלי, משרד החינוך מכריז את כותרת הסובלנות "האחר הוא אני" שוב ושוב. אציע פירוש לסיסמה: אקבל את האחר רק משום שהוא אני. הנחת היסוד היא ש"אני" הטיפוס (model) הלגיטימי והמוסרי. השאר נמצאים בהתניה.
ובאותו ענין;
יסוד מרכזי בשירות הוא תחושת ההֵעָדֵר.
פרנץ רוזנצוויג, עמנואל לוינס, ויטגנשטיין, הרב שג"ר, חיים גורי, פנחס שדה ובעלי בתים המתפללים עימי במניין השכונתי. הגיבורים המקיפים את עולמי שירתו בצבאות העולם, חלקם תיפקדו כקצינים בכירים.
לאורך השירות שאלתי עצמי "ובכן, היכן כולם?"
כיצד חוו את המעשיות היבשה. כשהגוף צמא למים והנשמה לגאולה, ומסדר מחר עם אור ראשון וביקורת בצהריים, דריכות תמידית למשימות צצות וקצב חיים מסחרר – חשבת שלעולם לא תוכל לשקוע בים העומק. קיבלת שיעור על יכולתו של האדם לאחוז בכיווני חיים כה מנוגדים מבלי להתפרק. השלב הבא של ההעדר הוא הבדידות.
(לצערי, 30.6.2019־30.7.2017)
את תודעת ה"אני רק בורג במערכת" קשה לקבל משום שאימצנו השקפה שונה לחלוטין.
הוליכו אותנו למסקנה שהסובייקט, כלומר ה"אני", הוא מרכז החשיבות של העולם.
דקארט, קאנט, קירקגור, הוסרל, ניטשה, סארטר ויתר האקזיסטנציאליסטים עוסקים
בהתמודדות היחיד עם העולם, כל אחד מניח בשפת המושגים המיוחדת לו: האדם נתון והעולם אפשרי.
קשה להאמין שהפילוסופיה משפיעה באופן ישיר, אמנם לאחר טלפונים שבורים ועיבודים נוספים נכנסת היא, בין השיטין, אל תוך השיח הציבורי.
בעלוני הפרסום של צה"ל ניצב חייל יחיד עם נשקו, טעון פאתוס, על רקע זריחה
צלולה. ובכן, כשסוף סוף מתגייס עלם צעיר לחיל הקרבי, הוא מקבל נעלים מיוחדות,
תואר, סיכות, כומתה בצבע (!), חולצת סוף מסלול וכו'. אך הפלא ופלא – הצעיר מוצא
עצמו מגרד את קרקעית סירי הבישול במשך שבוע, או מנקה את חדרו באובססיביות
בלתי יעילה, או נתון לחוקים הסוללים את דרכו להצלחה בתחום הדחלילאות המאיימת
בלבד.ובאשר לביטוי היצירתיות ותכונות העצמי -– נמצא הוא, ובכן, במין אכזבה מרירה.
יש מן הִתבַּגְּרוּת בהבנה שאני פיסה קטנה מאוד במערכת גדולה מאוד. רוב הפעמים לא
בזכותי יקום או יפול דבר, הביצוע שלי תורם לביצוע של מישהו אחר שתורם לביצוע של
מישהו אחר וכן הלאה עד התועלת הסופית (הממשית).
(גדוד 74, אימון חורף, שבוע לוגיסטי. פירוש: מעט שינה, מעט מזון, הרבה טיפוח הטנק.
כמו המיתוס של סיזיפוס רק עם בוץ וטנקים במקום סלע והר – 2.2019)
צילום: נעם פרידמן